נקודה מהפרשה
אנו נפגשים בפרשת נח עם אחד המאורעות הקשים ביותר בהסטוריה, מי המבול מאבדים את העולם הישן לקראת עולם חדש, עולם נינוח יותר… ובלב הסער נמצאים נח ומשפחתו בתיבה. אין להם יום ואין להם לילה, עמלים הם באופן אישי על מזונות כל חיה ובהמה.. הם תקוות המין האנושי – מהם עתיד להבנות העולם.
עם יציאת נח ומשפתו מהתיבה לוקח נח מכל הבהמות ומהעופות הטהורים ומעלה אותם למזבח.
והתוצאה – וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם…. וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי [ח,כא]
קרבנותיו של נח מביאים ברית חדשה לעולם – לא אוסיף לקלל עוד את האדמה.. סובלנות והכלה אף לאדם ההולך בעצת היצר. והתעוררתי לשאלה מדוע קרבנו של נח כה משמעותי עד כדי הבטחה אלוקית שלא יהיה שוב מבול?
המדרש מלמדנו ש"ריח הקרבנות" של נח התחבר יחד עם ריחות נוספים – ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, ריחן של חנניה משאל ועזריה עולין מכבשן האש וריחן של דורו של שמד. [בראשית רבה]
המשותף לאברהם אבינו, לחנניה מישאל ועזריה ולדורות של שמד היא מסירות הנפש על קידוש השם.
ומה הקשר לנח? חשבתי על נח הנמצא בתיבה יחד עם משפחתו, עובד יום ולילה לשם קיום המין האנושי. והנה מיד לאחר יציאתו מן התיבה הוא לוקח את אותם בהמות ועופות שכה טרח בפרנסתם וגידולם, אותם בהמות שסביר להניח שנקשר לכל אחת מהן ומעלה אותה לקרבן לפני השם.
מה מביא את נח לאותו מעשה?
נח מבין שאין תכלית לקיום המין האנושי אם העיקר הופך לתפל, אם אין מטרה גדולה שמאחדת את הכל. אך כשיש לעולם משמעות עמוקה עד כדי התמסרות מוחלטת – עשיית רצון ה' באופן מוחלט יש תקווה לעולם, נח שלאורך הפרשה מוזכר כמה פעמים כי הוא עושה את אשר ציווהו ה' לוקח את אותן הבהמות , לוקח את כל העשייה שלו ומעלה אותה אל המזבח, עם ריח אותן הקרבנות מתערבים להן ניחוחות של הווה ועתיד, קרבנותיו של נח יחד עם כניסה לכבשן האש, עמידה בעינויי אינקיווזיציה ועליה למוקד ועד לקפיצה על רימון תוך קריאת שמע ישראל .
עולם חדש מפציע – עולם שיש בו גם בלבולים אבל עולם שצועד בצורה בטוחה בעקבות ולריח אותם ריחות . ובעזרת השם שנזכה לחיות על קידוש השם ויהיו כל מעשינו לריח ניחוח אשה לה'.
שבת שלום אריאל וידר.
